65 זה ה-50 החדש, מי באמת צריך לפרוש לפנסיה?

8 בדצמבר 2013 | נכתב ע"י

כמה פעמים, בדרך לעוד יום עבודה, הסתכלתם בקנאה בקשישים המשחקים שחמט או שש בש בבית הקפה השכונתי וקינאתם בהם? בטח חשבתם, להם כבר אין דאגות של העבודה, הם לא חייבים לקום כל בוקר לעוד יום שגרתי, הם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם… ובאמת, ליציאה  לפנסיה, כשהיא מתרחשת מרצונו של העובד ותוך הבטחת המשך פרנסתו – יש יתרונות רבים. חופש, מנוחה, זמן לעשות כל מה שתמיד חלמתם.

אבל, לא תמיד. לפרישה עלולות להיות גם השלכות הרסניות, למשל עבור עובד שאוהב את עבודתו ומרגיש צעיר ברוחו ובגופו, והפרישה נכפית עליו רק משום שהגיע לגיל ביולוגי מסויים. עובד שכזה, לעיתים חש שהחברה מתייחסת אליו כאל "זקן" שאין בו תועלת. נשלל ממנו הסיפוק שבקבלת תגמול עבור עמלו, נשללים ממנו תחושת ההישגים וההצלחות במקום העבודה, והוא נאלץ לצפות מן הצד בזרם החיים המהיר, אך איננו יכול ליטול בו חלק.

בצד העובדה שחלק לא מבוטל מהאוכלוסיה הבוגרת בוחר לעבוד לאחר גיל הפרישה בשל אילוצים כלכליים, עבור רבים מקום העבודה אינו רק מקום פרנסה, אלא מקום המהווה עניין, אתגר ושלל צרכים פסיכולוגיים נוספים. למעשה, במקרים רבים אדם שאולץ לפרוש לפנסיה חש ששללו ממנו את מקור הסיפוק, המשמעות וההגדרה העצמית שלו. כיום יש ניסיונות  לבטל את החוק המחייב פרישה ובינתיים מגיעים לשערי בית המשפט בקשות של אנשים לבטל את פרישתם מעבודה מפאת גילם. למשל:

בפסק דין תקדימי של בית הדין הארצי לעבודה, הגיע לסיומו העידן בו אולצו עובדים לפרוש מעבודתם עם הגיעם לגיל פרישה, וקבע כי חובת המעבידים בישראל לשקול בכובד ראש אפשרות להמשך העסקת העובד שהגיע לגיל פרישה.

"השינוי הבולט שחל בהיקפה של אוכלוסיית בני הגיל השלישי מוליד צרכים חברתיים משתנים שלא ניכרו בימים עברו. התרחבותה של אוכלוסיית האזרחים הוותיקים והגידול הניכר שחל בתוחלת החיים, מדגישים, יותר מבעבר, את הצורך בהגנה על זכויותיהם של בני הגיל השלישי לקיום בכבוד, להגנה על רמת החיים ואיכות החיים, ולהכרה במעמדם החברתי וביכולתם לתרום לחברה כל עוד מצב בריאותם מתיר זאת. נוצרת שכבה חברתית רחבה, אשר לא הוכרה בעבר, שצרכיה בתחומי חיים שונים מחייבים את התייחסותה של החברה. מתחייבת גם התאמת האמצעים והכלים שבידי המשפט לצורך מתן ערובה לקיום הגנות ראויות על בני הגיל השלישי"

(בג"צ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ. בית הדין הארצי לעבודה, מיום 28.4.2011; להלן – עניין אוניברסיטת בר אילן).

אז מה המשמעות של פסק דין זה?

כידוע, גיל הפרישה בארץ הינו 67 שנים. ובאמת, עד היום, במשך שנים רבות, למעביד היתה הזכות לחייב את עובדיו לפרוש מעבודתם בשל גילם, עם הגיעם לגיל 67, וזאת מכוח סעיף 4 לחוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004 (להלן: "החוק").

בפסק הדין, נידון עניינה של עובדת באוניברסיטת בר אילן. המדובר היה בעובדת שהחלה את עבודתה באוניברסיטה בשנת 1991 כמרכזת פעילות הוקרת התורם במחלקת המגביות הבינלאומיות.

בשלהי שנת 2008 הודיעה האוניברסיטה לעובדת כי העסקתה תבוא לידי סיום בחודש מאי 2009, בשל הגיעה לגיל 67 – גיל הפרישה. העובדת ביקשה להמשיך בתפקידה ולכן פנתה לאוניברסיטה על מנת לבטל את סיום העסקתה, אך בקשתה לא נענתה.

משכך, הגישה העובדת תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, במסגרתה ביקשה צו מניעה המונע את סיום העסקתה מחמת גיל ולחלופין קבלת פיצוי בגין אפליה אסורה על רקע גיל.

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי עקרון השוויון הוא עקרון יסודי, והוא תנאי בסיסי לקיום משטר דמוקרטי המבוסס על הגינות וצדק. חשוב לציין, כי בית הדין הארצי לא קבע שהמעסיק מחויב להיענות לבקשה, אלא רק לשקלה בכובד ראש בהתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות. בין יתר השיקולים ניתן למנות שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של העובד– לרבות מספר שנות עבודתו במקום העבודה, היקף זכאותו לגמלה ומצבו הכלכלי והמשפחתי.

סוג נוסף של שיקולים שמנה בית הדין, נוגעים לתרומתו של העובד למקום העבודה– לרבות אופי התפקיד המבוצע על ידו, מידת הצלחתו בביצועו, האם יש חשש אובייקטיבי שכישוריו פחתו עם הגיל (עם מתן אפשרות לבדיקת תפקוד אינדיבידואלית במידת הצורך), האם יש אפשרות להעבירו לתפקיד אחר וכיו"ב.

סוג נוסף של שיקולים הינו שיקולים מערכתיים של מקום העבודה– דוגמת צרכיו האובייקטיבים של מקום העבודה , קשיים כלכליים, עובדים הממתינים לקידום ועוד. על המעסיק לקחת בחשבון גם שיקולים פנסיוניים, הנוגעים להסדרי הפנסיה הנוהגים במקום העבודה.

אמנם בית הדין הארצי לעבודה נמנע מלבטל את הסעיף המקנה למעביד זכות לחייב את העובד לפרוש, אך לדעתי, פסיקה תקדימית מעין זו, תאפשר לעובדים החפצים בכך, להביא את עניינם האישי בפני המעביד והוא יהיה מחוייב לשקלה בכובד ראש. במידה והמעביד לא יעשה כן, יהיה העובד זכאי לבקש את התערבותו של בית הדין לעבודה. זאת, להבדיל מן המצב ששרר עד היום, בו היה העובד מחויב לפרוש באופן אוטומטי עם הגיעו לגיל פרישה.

ניתן לראות בפסיקה זו צעד נוסף בנטיית בית הדין לעבודה להגן על אוכלוסיית העובדים בארץ, ואולי אף הבנה שהשינויים הדמוגרפים והכלכלים הם בעלי השלכות על כללי המשחק בשוק העבודה, ולכן, על בית המשפט לתת מענה הולם למציאות המשתנה.