תהליכי למידה או התבשלות במיץ הארגוני ה- echo chamber effect?

25 במאי 2011 | נכתב ע"י

רבים יסכימו, כי מתחולל שינוי בדפוס תהליכי ההדרכה והלמידה הקיימים היום. רבים (וביניהם גם אני) מנסים להבין את השינוי בדפוסים על ידי התייחסות למרכיבים המאפשרים את הלמידה. לפני זמן מה, נכחתי בכנס שעסק בספר הלימוד בעולם הדיגיטלי. ספר הינו למעשה אחד הסימבולים והכלים התשתיתיים ביותר להעברת ידע ומידע של "העולם הישן".

פרופסור David Weinberger מאוניברסיטת הרווארד התייחס בכנס לשינוי בתהליכי הלמידה דרך התבוננות בספרים. לטענתו, ספר הוא מדיה "בטוחה", ודאית ונשלטת על ידי הקורא. יש לספר סוף והתחלה, חווית הקריאה והלימוד של ספר היא בעלת נופך לינארי. זאת מדיה שיודעים היכן היא מתחילה ונגמרת למרות כל הערות השוליים והרישום הביבליוגראפי.

בשונה מספר, המדיה הדיגיטלית הכתובה היא מדיה של קישורים, כל אובייקט של מידע מוביל לעוד אובייקט ואין לה סוף או התחלה, היא נמשכת ומתפתחת כל העת, ומה גם שלא בטוח תמיד שהמידע נכון. ואם העולם השתנה, יוצא כביכול שכל האפשרויות פתוחות בפני הלומד, אנשים יכולים ללמוד יותר ולהכיר תפיסות וגישות שונות וגם ארגונים יוכלו לקדם חדשנות באמצעות למידה ופיתוח תהליכי למידה בארגון… לא בהכרח!

למה? כי גם ייצוג תכנים, מידע וקיום אינטראקציות בין העובדים במדיה דיגיטלית יכול להיות בחזקת "צילום מצב דיגיטלי" ואף עשוי לעבות ולחזק את אותן תפיסות קיימות בארגון. כך שבארגון ילמדו ויכירו רק את המחשבות, הדעות והתכנים הנורמטיביים, אלא שהפעם זה יהיה באמצעות הקלקה על העכבר.

Weinberger השתמש במונח echo chamber על מנת להסביר שהמעבר למדיה זו או אחרת עדיין לא מבטיח פתיחות, יכולת לנהל משא ומתן על המציאות וללמוד מאנשים שונים בעלי תפיסות עולם אחרות ואף מנוגדות. Echo chamber מתייחס למצב בו מתנהל שיח במרחב סגור (מנטאלית) המחזק את התפיסות הקיימות בתוך "הגבולות של התא". במצב שכזה הלמידה מוגבלת, כי למעשה הלומדים "מתבשלים במיץ של עצמם".

נוכח טיעונים אלו יש שיאמרו, כי חייבים לייצר בארגון תהליכים המאפשרים שיח ואינטראקציה, תהליכים שיאפשרו להתייצב מול תפיסות קיימות ולאתגר אותם, כי זה שם המשחק. אך לייצר שיח משמעותי שאינו echo chamber ואינו "גבעת הצעקות" זה לא פשוט, באינטרנט וגם בהקשר הארגוני. יתכן והציפיות לנהל שיח שיחולל למידה מנפצת סכמות ופרדיגמות בשל עקרון הפתיחות והנגישות אינן ריאליות. זה פוטנציאל. הוא דורש תהליכים ופיתוח תשתיות תרבותיות בארגון ומשמעות הדבר אורך רוח, זמן ושינוי רב ממדי.

השינוי הברור יותר המתחולל בתחום בהקשר הארגוני נוגע לייצוג התכנים ולאופן הלמידה. היום יותר ויותר מתחזקת מגמה שניתן לכנותה "To go". היא באה לידי ביטוי בקירוב הלמידה לעבודה, בלמידה מהירה- Knowledge to go, למידה ושיח בזמן אמת, למידה ממוקדת בסוגיה מוגדרת. השאלה עד כמה ניתן להרחיק לכת עם גישה של "To go" והאם התהליך בעל המאפיינים החדשניים לא נמצא בתא סגור שבו נשמעים רק קולות מסוימים, ה- echo chamber?