על תלתלים, גיוס עובדים וגיוון בתעסוקה

10 בנובמבר 2013 | נכתב ע"י

"תספורת" הנו ביטוי שרבים נחשפו אליו בשנים האחרונות בהקשרים של קשיים כלכליים של טייקונים, וגם בסוגיות של אחריות חברתית של תאגידים. מסתבר שהעיסוק בשיער "מצמיח" כפי הנראה מחשבות נוספות בתחום האחריות החברתית…

 לא מזמן קראתי את הכתבה הזו על קארן בירד, אמא שהחליטה לייצר לבנותיה בובות מתולתלות שייראו כמותן.

hair

מתוך הכתבה:

בירד סיפרה כי היא זוכרת שבילדותה לא הבינה מדוע היא לא נראית כמו הבובות הלבנות בעלות השיער החלק ששיחקה אתן. "היו לי בובות יפהפיות, אבל הן לא נראו כמוני. כשהתבוננתי במראה הרגשתי קצת מבולבלת – האם אני יפה?". גם כמבוגרת, כשהלכה לקנות בובות לבנות שלה, התפלאה שההיצע עדיין מוגבל ושאין מגוון של בובות. לכן, לפני כשנתיים פתחה את Natural Girls United  – בית עסק לייצור בובות עם שלל תסרוקות. את הבובות היא מכינה בעצמה ולהן הרבה מאוד סוגי שיער מתולתל ותסרוקות למכביר – מאפרו, דרך ראסטות ועד תלתלים ארוכים ושופעים וגם קצוץ. הן נראות קוליות ואפילו קצת מוכרות מעולם הבידור, המוסיקה או האופנה.

וכך, תוך כדי קריאת הכתבה עלו לי מחשבות רבות ותהיות:

קודם כל –

1. אני רוצה בובה כזאת.

כן, התרגשתי.  אני זוכרת את עצמי כילדה מתולתלת (וגם קצת מתוסכלת מכך), ומיד רציתי לעצמי בובה אחת כזאת. אגב, הן לא זולות…

ומתוך פרספקטיבה בוגרת אני שואלת

2. למה בילדותי לא היו בובות כאלה? על מי מוטלת האחריות לייצר לילדים שלנו, ולנו, סביבה מייצגת?

כלומר – קצת מחפשת את מי להאשים? אולי…

3. האם חברה ומפעל צריכים לחשוב במונחים עסקיים בלבד?

כלומר – הנה אני חושבת על התירוצים שלהם – אולי זה לא רווחי לייצר בובות אחרות?

מצד שני – אם מישהי הקימה עסק כזה – כנראה שזה משתלם. אז אולי כל יצרני הבובות, אלו שעדיין מקפידים לייצר בובות בלונדיניות דקיקות, עושים החלטה עסקית שגויה?

4. אולי זה פשוט בגלל כח האדם שהם מעסיקים?

האם יכול להיות שבשכבה הניהולית של הארגון, בקרב אלו שמקבלים החלטות, אין אף מתולתלת? או בעלת עור כהה? או הורה לילד שלא תואם למודל הייצוגי שהחברה משווקת כמודל אידאלי?

האם זה קשור לאיך שנראה המעצב של הבובות הללו (כלומר – האם הוא אדם לבן, יחסית עשיר, עם אשה בלונדינית ושתי בנות בלונדיניות?)

וכך נדדו מחשבותיי. נזכרתי בהרצאה ששמעתי של מנהלת משאבי אנוש בכירה באחת מהחברות המכובדות והגדולות ביותר בארץ. זאת שכולם היו רוצים לעבוד בה. כן, ההיא. אז היא הסבירה, מנהלת משאבי האנוש, ששיטת הגיוס הטובה ביותר מבחינתה הינה "חבר מביא חבר". בקצרה – מדובר בגישה לפיה העובדים הקיימים של הארגון ממליצים לחבריהם לבוא לעבוד כאן, והראשונים אליהם פונים כשיש משרה פתוחה בארגון הינם עובדי הארגון עצמם, שיספרו לחבריהם. יתרונות הגישה:

א.     המועמד החדש יודע רבות על הארגון מחברו, על היתרונות והחסרונות של הארגון.

ב.     "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה" – אם העובד הנוכחי מתאים לארגון מבחינה מקצועית ותרבותית אזי סביר להניח שגם חברו המועמד יהיה מתאים.

ג.      עובד הארגון לוקח אחריות מסוימת על חברו. עובד לא ימליץ על חבר ש"יבייש אותו אחר כך" – במובן מסויים לממליץ יש אחריות על השידוך ועל האדם עליו המליץ לארגון לגייס.

ד.      יתרונות כלכליים – חסכון בעלויות גיוס, חסכון בעלויות תהליכי המיון וההשמה.

(כן, אנחנו מעדיפים בוגרי טכניון, עדיפות לחוג מסוים בטכניון. ואם היו קצינים ביחידה מסויימת בצבא – מוטב).

בזמנו המדיניות הזו היתה מבחינתי נושא לימודי שצריך לדעת למבחן, ועברה ככה, לידי. היום אני מבינה כמה זה מרגיז אותי ברמה הערכית, ואולי גם לא נכון ברמה העסקית-ארגונית.

ראשית – כי זה אומר שהארגון הזה פתוח רק למקושרים. לאלו שבקליקות.

שנית – היכן הגיוון? היכן עידוד היצירתיות? היכן החיבור ל"מה שבאמת קורה שם בחוץ"?

האם העסקה של קבוצת עובדים הומוגנית, עם מקסימום אחידות מחשבתית הינה באמת לטובת הארגון? נכון, הרבה יותר נוח לנהל ככה, כשכולם נראים ואומרים אותו דבר. אבל מה ברמה העסקית?

אני תוהה אם בחברות הצעצועים הגדולות, אלו שמייצרות את הבובות הללו, יושבת חבורה מגוונת של אנשים ומהמקום הזה מחליטה החלטות? אגב, בהחלט יכול להיות שברמה העסקית יותר משתלם לייצר רק בובות זהובות שיער חלק.

אבל מכאן מגיעה שאלת השאלות – האם לארגון יש אחריות חברתית?

כלומר – במובן הבסיסי של המונח – האם ארגון צריך להיות עסקי גרידא, או שיש לו אחריות גם למסר שהוא מייצר ומעביר הלאה? ומכאן –  האם על הארגון לייצר מגוון גדול של בובות, עם מגוון סוגי שיער, מגוון צבעי עור ובעלי מבני גוף יותר ריאלי ופחות אידאלי?

אז אולי לא כולם יקנו את הבובות הללו, אבל אני הייתי רוצה לראות בכל אחד מגני הילדים בובות שמייצגות את כלל "סוגי" הילדים שמגיעים לגן או שקיימים באוכלוסיה. וכמו שאני רוצה לראות ייצוג חברתי מגוון בארגז הצעצועים בגן הילדים, כך גם בארגונים עסקיים.

יש לי השערה שהכל קשור להכל. הייתי רוצה להיות שוב בהרצאה של האשה הבכירה ההיא, מנהלת משאבי האנוש בארגון היוקרתי ההוא, ולקום ולומר לה שזו לדעתי שיטת גיוס יעילה בטווח הקצר, אך הרסנית בטווח הארוך. גם חברתית וגם ארגונית.