על למידה, בולמיה ודמנציה דיגיטלית

5 באוגוסט 2013 | נכתב ע"י

באחת הסדנאות שהעברתי אמרה לי משתתפת שהיא רוצה ללמוד בלי תהליך. לטענתה, את כל המידע והידע על נושא מסוים ניתן למצוא באינטרנט, אז מי צריך את המפגשים והסימולציות? מבחינתה הסדנא נתפסת כבזבוז זמן יקר.

נכון, היא צודקת. המידע נגיש היום בכל מקום, וניתן לפנות לאנשים אחרים בעלי ניסיון ולשאול וללמוד כפי שגורסת הגישה הקונקטיביסטית – CONNECTIVISM. אבל, תהליך הלמידה (כן התהליך) לפעמים לוקח זמן רב ומשאבים. נדרש לגבש את היכולת להבחין בין עיקר ותפל, להעריך את איכות המידע ויותר מכל, התהליך דורש שינוי תפיסה ופיתוח מיומנויות חדשות אצל הלומד.

במילים אחרות הפוזציה של הלומד משתנה כיום, הוא נהפך לאחראי על הלמידה של עצמו. לכן, הלומד למעשה צריך לעבוד "קשה יותר" על מנת ללמוד. וכן, לא תמיד ניתן ללמוד הכול ללא התנסות בפועל.

נדמה כי קיים בלבול בין היכולת להגיע למידע ולידע הנמצאים באינטרנט לבין הלמידה עצמה. לעיתים לאנשים ישנה תחושה שברגע שהם יקישו את מילת החיפוש הנכונה האורקל גוגל ישפוך את התשובה, הם ימצאו מזור לפערי הידע שלהם בויקיפדיה או במנגנונים אחרים על בסיס חוכמת ההמונים או חוכמת המומחים.

היום, כולנו מגיעים מהר למידע, להמון מידע, כזה שלפעמים קשה לעכל אותו בשל הכמויות הרבות והדעות השונות, ולא אחת חסרה היכולת לשפוט את רמת איכותו. שלא לדבר על המידע הזורם ברשתות החברתיות, מידע בזמן אמת.

"הבולמיה הדיגיטלית" הזו לא בהכרח מניבה למידה והיא לא בהכרח יעילה. היא מייצרת תופעות אחרות, למשל, יש שמדברים כיום על תופעה המכונה דמנציה דיגיטלית שמתעוררת בעיקר בקרב אנשים צעירים המסתמכים יותר על המחשב שלהם מאשר על יכולת הזיכרון שלהם, וכך "שריר" הזכרון שלהם נפגע. מנגד, יש הרואים בתופעה זו חלק מהאבולוציה האנושית, קרי, שהמחשב הופך לסוג של "הרחבה" של יכולות האדם וכפי הנראה זה ילך ויתגבר.

אחד ההסברים לבלבול הקיים בין היכולת להגיע למידע וידע באינטרנט לבין הלמידה עצמה נעוץ בכך ששיטות הלמידה באקדמיה וגם בארגונים עדין לא מותאמות למצב החדש. ה- information-transfer model לטענתו של Alfred Bork לא רלבנטי היום. לטענתו הרצאות, סדנאות שמעבירות ידע לשומעים וכן, גם הניסיונות לייצר תהליכי למידה מרחוק, לא פרצו את המודל הקיים וממשיכים להעביר מידע, ולא בהכרח מייצרים ומאפשרים תהליך למידה.

וכן, זה משעמם את המשתתפים ואולי אפילו מתסכל, כי היום כולם חשים שניתן ללמוד לבד ללא גורמי תיווך, במיוחד אם מעבירים רק תכנים.

אך זה לא ממש כך. כי למידה אינה רק העברת מידע, היא דורשת אינטראקציה מסוג כלשהו, המשגה, עיבוד, העברה, הכללה. כלומר, במפגשי פנים אל פנים צריך להתרחש משהו אחר שייצר למידה, משום שהעברה של מידע כפי שנהוגה בדגם המסורתי כבר לא רלבנטית לעידן בו המידע והידע זמינים, ואינה מותאמת לדורות הצעירים ו'הפרעת הקשב והריכוז' האינהרנטית בסגנון התנהלותם. ואולי פשוט נדרש לעשותה במינונים אחרים.

תפיסה זו באה לביטוי בדגמים שונים של למידה המתפתחים בעולם. למשל הכיתה ההפוכה, ה- Studio school, מודל שתופס תאוצה בבריטניה, לפיו המיקוד הינו באינטגרציה של עבודה ולימודים. תוכנית הלימודים ברובה מתבססת על פרויקטים מעשיים, והסטודנטים מקבלים תמיכה ממאמן אישי וממורים (להרחבה על שיטת הלמידה הזו ראו כאן).

המעבר לדגמים אחרים וחדשים של למידה אינו פשוט. החלק הקל זו הטכנולוגיה ואילו החלק המאתגר במערכת היא כל השותפים בה, המלמדים והלומדים והמערכות הארגוניות ובעלי התפקידים החובקים את כל זירת הלמידה.

יש הרבה תסכולים בדרך. אחד מהם טמון בפרדוקס שהכול נגיש וניתן ללמוד לבד, מהר יותר ויעיל יותר, בלי מפגשים, לוח זמנים נוקשה, מטלות ועוד. אך כדי ללמוד לבד יש להיות בעל יכולות וכישורים לעשות זאת וכמובן, אין קיצורי דרך – נדרש להקדיש לכך זמן רב.