להנהיג אנשים “מחוברים” – מנהיגות ללא מנהיג

14 באוגוסט 2011 | נכתב ע"י


לאור מחאת יוקר המחיה שקמה לא מזמן התפתח דיון בנוגע למנהיגות ולעתיד המחאה. יש  הגורסים כי על יוזמי המחאה למצוא מנהיג, חזק, שיוביל את המהלך כי אחרת הכל יתמוסס, ומנגד יש האומרים כי כל הקסם במהלך הנוכחי הוא שמדובר בקבוצה שמתנהלת באופן קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לו.

נדמה כי יש כאן קבוצת צעירים שחוקי המשחק שלהם שונים מהתפיסות שהיו עד כה. מדברים על שקיפות, מבקשים לנהל מו"מ מול הציבור, נמנעים מאלימות והחדש מכל: הם כל הזמן מחוברים לשאר המשתתפים בתהליך באמצעות הרשתות החברתיות. וכך, עוד רבים יכולים לתרום, להצטרף, להניע מהלכים, להשפיע ולהשמיע את קולם. המבנה השטוח של ההתנהלות מפתיע רבים.

מעניין…

נזכרתי בקורס של ד"ר גילה קינן 'ניהול בהיבט בודהיסטי' ובאחת מכותרות הנושאים: 'מנהיגות ללא מנהיג'.  כבר בפעם הראשונה שקראתי את הסילבוס הכותרת משכה את תשומת ליבי. מה זאת אומרת מנהיגות ללא מנהיג? איך מתנהל דבר כזה? איך נוצר דבר כזה? זה לא אוקסימורון?

ואז הגיעה המחאה הזו. בהפגנות הגדולות עולה כל הקבוצה של היוזמים הצעירים על הבמה ומדברת אל הקהל שבא למחות, שרבים ממנו כבר מחוברים אחד לשני ברשת החברתית במעין שותפות הטרוגנית וירטואלית. חשבתי לעצמי שאולי יש כאן מקרה שקצת דומה בעקרונותיו ל'מנהיגות ללא מנהיג' והוא מוגדר ומעוצב תפיסתית בשפה של עולם הקישורים, החיבורים, הרשתות החברתיות.

ואכן, באחד הראיונות עם דפני ליף, שאל אותה הכתב בנוגע להיותה מנהיגת המחאה. היא השיבה שהיא לא כל כך אוהבת את ההגדרה הזו 'מנהיגה' והיא היתה מעדיפה לקרוא לזה 'מחברת'.

אז נפגשתי עם ד"ר גילה קינן, לשמוע ממנה קצת על 'מנהיגות ללא מנהיג'.

  • אני יודעת שזה קשה לצמצם הרצאה של שיעור לפסקה-שתיים. אבל בכל זאת – תסבירי לי קצת על הגישה הזו של 'מנהיגות ללא מנהיג', ומה זה אומר.

כדי שאוכל להציג את הרעיון של "מנהיגות ללא מנהיג" ראוי להבהיר מספר מושגים בודהיסטיים בסיסיים. לטענת התורה הבודהיסטית, יש פער בין איך שאנו מציירים את העולם לבין איך שהעולם מתנהל באמת. המציאות הבודהיסטית קובעת 3 סימנים למציאות:

  1. שום דבר במציאות אינו קבוע. ההשתנות חלה כל הזמן.
  2. התהוות הגומלין. אין התרחשות בעולם שאינה נמצאת במגע עם שאר ההתרחשויות בעולם. ההתבוננות הבודהיסטית אומרת שאנו קשורים עד קצה היקום. דהינו, כולנו קשורים זה לזה, ורק נדמה לנו שאנחנו נפרדים.
  3. המציאות ריקה מהתכונות שאנו מייחסים לה. המודלים המסבירים את המציאות אינם המציאות עצמה.  המציאות ריקה מקיום עצמי נפרד וקבוע, אין בה נפרדות בגלל התהוות הגומלין ואין היא קבועה כי הכל נמצא בארעיות.

מאחר ואין בעולם שום דבר שהוא נפרד וקבוע, נובע כי גם "האני" אינו נפרד וקבוע ותחושת הנפרדות שיש לכל אחד מאיתנו היא למעשה אשליה. מאחר והמנהיג הבודהיסטי מבין את התהוות הגומלין, ומבין את אי קיומו של אני נפרד וקבוע, הוא פועל ממקום של הדרכה, הנחיה, תמיכה ושיתוף עם הכפופים לו ולא ממקום של אגו. הבודהה ראה את עצמו כמורה ורופא, לא מנהיג.

חבורת המנהיגות המובילה את המחאה מסרבת לבחור מתוכה מנהיג למרות הדרישות המופנות אליהם. במובן זה הם פועלים לא מהמקום של אגו – "אני מנהיג", אלא קיום מחאה ממקום של שיתוף פעולה עם אנשים אחרים ולכולם יש מקום ואפשר שכולם ישפיעו על קבלת ההחלטות.

  • נראה לי שבעיניים מערביות זה מאוד חריג. את מכירה דוגמאות של התהוות סגנון כזה של הנהגה?

לא מוכר לי ארגון מערבי הפועל כך, אם כי ישנה התעוררות ויש ארגונים הנוטים יותר לכיוון של שיתוף. ארגון הבהאיים, שהוא עשיר ומצליח מאוד, מונהג ע"י הנהגה של תשעה חברים הנבחרת ע"י נציגי הקהילות הבהאיות ברחבי העולם. הם עומדים בראש בית הצדק העולמי שהוא המוסד העליון שלהם. החלטותיו של בית הצדק העולמי הן ההחלטות המחייבות ולא החלטות של יחידים המרכיבים אותו. זה נראה כמודל מסוים של מנהיגות ללא מנהיג.

הגישה המערבית מאוד מקדשת את התחרותיות. הצלחה של האחד היא כשלון של האחר. רבים ממנהיגי הארגונים נוהגים בדרך של דורסנות, אם כלפי העובדים ואם כלפי הסביבה (ארגונים אחרים, קהילה וכו'). הצלחת הארגון היא הצלחת המנהיג, כאילו העובדים הם לא חלק מהעניין. לכן המנהיג גם זכאי להטבות מפליגות: שכר, בונוסים, מניות וכו'. ההתנהלות הארגונית לא חייבת להיות כך. גם ארגונים (למטרות רווח) ניתן לנהל עפ"י עקרונות של סולידריות, ערבות הדדית, לאפשר לכל העובדים לבוא לידי ביטוי, כך שמלוא הפוטנציאל שלהם יוגשם. ההנהלה של הארגון יכולה לוותר על כוחה הנובע ממיקומה בהיררכיה ולאפשר לעובדים להביע את דעתם ולתרום לקבלת ההחלטות בארגון. דעתי היא שהארגון כולו, על כל רבדיו ייצא נשכר מהעניין.

  • אולי בעצם – האם ההשערה שלי בנוגע למחאה הזו, שקמה כאן בישראל, נכונה? האם יש סממנים ומאפיינים שדומים להתנהלות הזו של  'מנהיגות ללא מנהיג'?

באשר למחאה ובעיקר למנהיגיה נראה כי הם מבינים את הרעיון הבודהיסטי הבסיסי של התהוות גומלין. המשמעות הפרקטית של העקרון הוא כי יש לאפשר לכל סוגי המצוקות לבוא לידי ביטוי במחאה זו: דיור, יוקר מחיה, רופאים, חינוך, דלק וכו'. כל מצוקה ספציפית, גם אם נראה כי היא מכאיבה יותר לפרט זה או אחר, היא מצוקה של כולנו. במובן זה הטענות כלפיהם שהם לא ממוקדים נראות כראיית המציאות ממקום של נפרדות ולא ממקום של סולידריות אמיתית וערבות הדדית. נכון שקשה יותר להגיע לפתרון כאשר הבעיות לא ממוקדות, אך הן משקפות נכון יותר את המציאות.

אגב, גם הפתרון צריך להגיע ממקום של שיתוף פעולה. הקמת ועדת טרכטנברג, ללא שיתופם המלא של המוחים, עדיין פועלת מהמקום שההנהגה אמורה לספק פתרונות. אף הנהגה לא תצליח לפתור בעיות ולהרגיע את המוחים אם לא יקשיבו להם. דעתי היא ששיתוף ההנהגה עם המוחים יביא לפתרונות יצירתיים שבה תהיה ההבנה של צרכי המשק (פריצת התקציב כן או לא), תוך פתרונות מספקים לכל המצוקות. אין זה אומר בהכרח שהדרישות ייענו במלואן, אבל תהיה תחושה של סולידריות, של כולנו באותה סירה, שהקשיבו למצוקות של האנשים. לפעמים זה יותר מרגיע ומספק מעוד כמה שקלים בכיס.

  • בכל ההפגנות – הם עומדים כולם על הבמה, וכל אחד בתורו אומר כמה מילים. זה נחמד ומעניין. הם לא בחרו נציג שידבר בשמם. כולם על הבמה, וכולם מדברים. מדהים, לא?

אני מניחה שיש כאן מודל של מנהיגות ללא מנהיג. דבריה של דפני ליף על הנהגה שאמורה להיות מחברת, מקשרת, מקשיבה, היא המודל הנכון בעיני. תפקידו של המנהיג היא לא להכתיב דרך אלא לפעול ממקום של "אין אני", לתמוך ולאפשר, לקבל החלטות שיהיו לטובת כולם. לא לייצג אינטרסים של קבוצה כזו או אחרת, כך שכולם יצאו נשכרים. לא האחד על חשבון האחר.

קישור לשיחה קודמת עם ד"ר גילה קינן על ניהול בהיבט בודהיסטי