יש לך טאלנט – לך על זה

18 באוגוסט 2011 | נכתב ע"י

"פתחו את הכישרונות שלכם. אף אחד לא יכול לקחת אותם מכם, אף אחד גם לא יכול להטיל עליכם מיסים עד שתתחילו להרוויח מהם. הרופא הטוב ביותר בעיר, עורך הדין הטוב ביותר בעיר, המוסיקאי הטוב ביותר. הטובים ביותר בכל תחום תמיד יקבלו את הנתח שמגיע להם ממשאבי החברה, בין אם המטבע הוא דולר או שקל או שיני כרישים" – וורן באפט, האורקל מאומהה, על הנכס החשוב ביותר.

מתוך MarkerWeek,   אפריל, 2011. (הציטוט שלהלן חתם את הפוסט הקודם שלי)

הזוג הקלאסי: שיפור ושימור

שנים לימדו אותנו שעלינו לעבוד על החולשות שלנו, דיברו אותנו על נקודות לשימור – "בזה אתה טוב – תמשיך כך", ונקודות לשיפור – "בזה אתה חלש, בוא נחזק את זה".

אך כמה תועלת יש בזה?

מה מידת השיפור אליה נגיע כאשר נחזק את הנקודות בהן אנחנו חלשים? האם תלמיד בינוני בחשבון יהיה מתמטיקאי דגול אם נשלח אותו למספיק מורים פרטיים? האם הוא יהיה מאושר כשיתרגל מתמטיקה?

האם מצטיין הכיתה בחשבון, נטול השמיעה המוזיקלית, יוכל להיות נגן פסנתר מחונן אם רק ילמד ויתאמן מספיק? ומה הוא יחוש במהלך התרגול?

סביר להניח שבעיקר תסכול.

ומה בנוגע למנהל שלא מצליח לסחוף את עובדיו? האם שיטות מנהיגות שנלמד אותו יהפכו אותו לכריזמטי? וראש צוות הקריאטיב במשרד, זה שאין לו 'גישה למספרים', האם קורס ייעודי יהפוך את צורת החשיבה שלו לאנליטית? כן, שאלות רטוריות…

יש כאן שתי נקודות מרכזיות: במה נהיה הכי טובים? מה יעשה אותנו מאושרים?

התשובה לכך מאוד משמחת – קיים סיכוי גבוה שברגע שנביא לידי ביטוי את הכישרונות המיוחדים שלנו, נהיה מאושרים יותר, וגם רמת הביצוע שלנו תהיה גבוהה.

פתחו את הטאלנט שלכם

למעשה לכל אחד יש תכונות חותם – חמשת הכישרונות הבולטים ביותר שלו. לכל אחד יש משהו, לפחות אחד (אבל יותר מאחד…), שכאשר הוא עושה זאת הוא עושה את זה ממש טוב, והוא גם נהנה תוך כדי העשיה.

בקינגהם וקליפטון מסבירים בספרם:

כדי להצטיין בתחום בו בחרת לעצמך ולמצוא סיפוק בעבודתך עליך להבין את מבנה האישיות שלך. עלייך להיות מומחה בגילוי, יישום, ושכלול החוזקות הגלומות בך.

לדבריהם – שתי הנחות היסוד עליהם צריכים להיבנות ארגונים גדולים הינן:

  1. כישרונותיו של כל אדם הם קבועים וייחודיים.
  2. מרחב הצמיחה הגדול ביותר של האדם הינו בתחומי החוזקות הגדולות שלו.

ומכאן מגיעה הגישה של 'ניהול על פי חוזקות': מתוך ההבנה כי מיקסום יכולותיו של העובד יגיע מפיתוח והתמקדות בנקודות החוזק שלו. וההבנה כי, בפועל, צמצום נזקים עשוי למנוע כישלון, אך לעולם לא יביא למצוינות.

במחקר מקיף שנערך על ידי ארגון גאלופ נמצא כי ארגון שעובדיו מרגישים שהחוזקות שלהם מנוצלות בכל יום הוא ארגון חזק ואיתן יותר. אולם, כאשר שאלו בסקר בקרב 1.7 מיליון עובדים, ב- 101 חברות ברחבי העולם את השאלה: "האם במקום עבודתך יש לך הזדמנות לעשות את מה שאתה מצטיין בו בכל יום?" רק 20% מהנשאלים השיבו כי הם 'מסכימים בהחלט' עם אמירה זו.

80 האחוזים הנותרים לא מרגישים שמקום העבודה שלהם מספק להם הזדמנות לעשות את מה שהם מצטיינים בו.

80%  !!!   כמה כוח עבודה לא מנוצל יש כאן? הנה עוד דוגמא מצערת לחוק פארטו

בספרם טוענים בקינגהם וקליפטון כי מעטים הארגונים שפיתחו תהליכי ניהול ושימוש יעיל במשאבים האנושיים של הארגון. וכך, במקום לטפח את מקורות החוזק של העובד, מרבית הארגונים מתמקדים בנקודות התורפה שלו (הזוג הקלאסי… שיפור ושימור).

המלצתם המרכזית לכל אחד ואחד, בדומה לאמירתו של וורן באפט:

בחנו את עצמכם, זהו את הצדדים החזקים שלכם, חזקו אותם באמצעות למידה וניסיון. מצאו לעצמכם תפקיד שלשם ביצועו אתם משתמשים ומנצלים את חוזקותיכם מידי יום.

כשתעשו זאת תהיו פרודוקטיביים יותר, מצליחים יותר ומלאי סיפוק.

ומכאן, השמת כוח האדם צריכה להיות בהתאם לתחומי החוזקות של כל אחד, וכך גם פיתוח משאבי האנוש וההדרכה. ארגונים שעובדיהם זוכים להפעיל ולהשתמש בחוזקות הייחודיות שלהם באופן תדיר מעסיקים עובדים מאושרים יותר, ופרודוקטיביים יותר. זהו הניצול הנכון והיעיל ביותר של משאבי הארגון. כל משאבי הארגון.

כן, אני כבר שומעת את הקולות של הספקנים בחבורה מצקצקים בציניות, "חלומות באספמיה", "הרי זה לא מציאותי שכל ארגון יוכל למנף את העוצמות של העובדים שלו".

והתשובה שלי: אולי לא את הכל, אכן יש אילוצים. מה שחשוב זו התפיסה הבסיסית לאפשר לעובדים (ככל הניתן) להתפתח היכן שהם ממצים את כישרונותיהם. במקום זה  הם יהיו גם טובים וגם מאושרים.