החוק לאכיפת דיני עבודה, ולמה מכריחים ארגונים לעשות שינוי בכוח?

19 ביוני 2012 | נכתב ע"י

החוק החדש להגברת האכיפה של דיני עבודה נכנס לתוקף היום, ה-19 ביולי 2012.  מפגש קהילת HR האחרון עסק בין השאר בחוק זה ובהרחבת האחריות הפלילית של המעסיק, מנכ"ל הארגון המזמין ומנהלי משאבי אנוש.

לאחר שיחה בינינו החלטנו (הדר שני ואני, אורנה גבע)  להעלות מחשבות משותפות ביחס להליך זה.

חשוב לציין שאין ברצוננו לדון בחוק כשלעצמו, כי אין אנו משפטניות. מטרתנו לדון בקצרה בצורך בחוק זה, ולדבר על "למה נדרש שינוי בכוח החוק?".

בגדול, החוק מבשר על כללי משחק שונים בהעסקת עובדי קבלן. למעשה, מיום החלת החוק, האחריות להעסקת עובדי הקבלן באופן חוקי ותקין (שכר מינימום, תנאים סוציאליים) עוברת לארגון ששוכר את שירותי הקבלן. הקבלן המעסיק מחויב לחשוף בפני הארגון השוכר את שירותיו נתונים הנוגעים לתשלומי שכר לעובדים ותנאי העסקתם, ובאופן זה הארגון מזמין השירות מודע גם לאחוז הרווחיות של חברת הקבלן. אם הקבלן אינו עומד בתשלומים לעובדים כנדרש בחוק, האחריות על חובת התשלום חלה על הארגון מזמין השירות. קרי, הארגון אחראי לעמידה בתנאי החוק, ואם לא עמד בה, האחריות הפלילית מוטלת על  נושאי המשרות בו.

סביר שיש עוד ועוד התייחסויות והבהרות ביחס לחוק. אך בעיני (אורנה גבע) הדבר המשמעותי ביותר הינו הדרך בה מבקשים לחולל שינוי בהעסקת עובדים. כלומר, בכוח.

המחוקק מעביר את האחריות מחברת הקבלן לארגונים המעסיקים ומבקש לבנות מנגנון פיקוח על יישום הדברים. השאלה היא מה בעצם יניב השינוי בכוח? אם נבחן את השינוי בגישה מערכתית, אזי ניתן לטעון שעד כה השחקנים הראשיים במערכת היו חברת הקבלן והארגון מזמין השירות.

הרגולטור הוא למעשה שחקן נוסף המצטרף למערכת, והוא שחקן שקובע את כללי המשחק באמצעות החוק. משמע, מסתיים עידן המשא ומתן הערכי-חברתי על העסקת עובדי קבלן שהתקיים (במקרה הטוב) בין מעסיקים, עובדים וגופים חברתיים (ובמקרה הפחות טוב – לא התקיים כלל). נורמות העסקה הוגנת בוששו להגיע והונפה "חרב החוק" להסדיר את הדברים.

נוכח המצב, יש שיטענו שנדרש כוח על מנת לפרוץ את מעגל הקסמים המערכתי, יש בטענה זו מן ההיגיון. אבל לדידי לא די בכך. כל עוד התפיסות והערכים הנוגעים בהעסקת עובדים לא משתנים, יידרש עוד ועוד כוח לתחזק את השינוי. חשוב לזכור, למרות הכוח המופעל על המעסיקים על ידי הרגולטור, עדין העובדים ידרשו לעזור ליישום וציות  לחוק על ידי דיווח על מעסיקים שמפרים את החוק. דבר זה אינו עניין של מה בכך, הרי העובדים תלויים במעסיקיהם המספקים להם מקור פרנסה. תלונה על אי יישום החוק עשויה לכרות את הענף עליו הם יושבים, לכן לא בהכרח הכוח עובר לעובדים. בנוסף, הליך חשיפת הרווחיות של חברות הקבלן מעצים את הכוח של ארגונים מול חברות הקבלן וגם כאן עולה שאלה של הוגנות, ולא רק שאלות של משא ומתן עסקי וכוחות השוק. לכן, אם התפיסות והערכים לא ישתנו עשויה להיות גם העתקה של דפוס היחסים, ואפשרות "הניצול" וגריפת רווחים לא תהיה על חשבון עובדי הקבלן אלא פשוט תעבור ותנגוס בחברות הקבלן.

לכן, "לא טוב היות החוק לבדו".

__

אורנה (גבע) יצאה ממפגש הקהילה שעסק בדיני עבודה דיי נרעשת. כיצד זה, היא שואלת, שהארגונים נדרשים לכל כך הרבה חוקים ורגולציה כדי "להיות פשוט בסדר עם העובדים שלהם"?

מדוע נדרש הרגולטור לחוקק את חוק האחריות הפלילית, והממונה על מאגרי מידע  דורש את  הסדרת זכויות הנבדקים במכוני מיון,  ועוד?

לטעמי התשובה דיי פשוטה – הארגונים, במקומות מסויימים, מתנהלים כך "פשוט כי הם יכולים".

בתרבות שבה המטרה העסקית המרכזית הינה השאת רווחים, ולעיתים המטרה מקדשת את האמצעים, נמצא ארגונים שמתנהלים באופן שאינו הגון, אינו חברתי ואולי גם אינו מוסרי. מתוך המקום הזה, וכנגד המקום הזה, הולכת ומתמסדת גישת האחריות התאגידית. הארגונים מבינים (זה הרי לא הארגונים, אלא האנשים שמנהלים אותם) שישנה גם "הדרך" שחשובה. הדרך הנכונה, או הדרך ההגונה לבצע עסקים ולהתנהל. ואם הארגונים לא מבינים זאת, קהל הצרכנים בשנים האחרונות מתחיל להתעורר ולהסביר להם.

ובמקום שבו נוצר ואקום (או "השתוללות תאגידית") קם הרגולטור ומציב גבולות.

תמיהתה של אורנה בנוגע להצבת הגבולות מייצגת לטעמי תפיסה חברתית ששואלת: מדוע נזקקנו בכלל לחוק הזה? כלום לא הבין הארגון ש'הטריק' הזה, של העסקת עובדי קבלן בתחומו והתחמקות מאחריות לא תחזיק מים לאורך זמן? לא, אז מסתבר שלא.

הארגונים לא תמיד מבינים את הדברים הללו. (אחזור ואציין שלתפיסתי אין דבר כזה "ארגונים" כי מאחורי ההחלטות עומדים אנשים).

באותו האופן, ולאותה המטרה פחות או יותר, הוקם גם ארגון מעלה ו"דרוג מעלה". מדובר בדו"ח שהארגונים ממלאים ומעדכנים על התנהלותם במגוון תחומים הקשורים לאחריות תאגידית. למשל: אתיקה, ממשל תאגידי, שמירה על איכות הסביבה וכו'. בשנים האחרונות ארגונים רבים התהדרו בגלימת הציון שקיבלו במדד מעלה כפרמטר המשקף את ההתנהלות האחראית של הארגון.

דוח דרוג מעלה האחרון (שפורסם בתחילת השבוע שעבר) עורר רעש רב.

ראשית – עורר רעש בגלל השקט הרב של פרסומו (בשנים שקדמו למחאה החברתית השקת דו"ח מעלה לוותה באירוע השקה נוצץ במהלכו ראשי המשק / הארגונים הממוקמים בראש הדרוג זכו להתהדר בגלימות בצבע מיקומם בדרוג – פלטינום, זהב …). מדד מעלה אינו משקף פרמטרים רגולטורים, להיפך, ייחודו נובע מהיותו וולונטארי. הארגונים משתתפים ביוזמתם ולוקחים חלק בדירוג ומדווחים על התנהלות הארגון בהתאם לפרמטרים הנדרשים ומדדי הדוח.

אבל, דו"ח מעלה האחרון שיקף תופעות מעט אבסורדיות, למשל ארגונו של אילן בן דב, שנמצא כעת בכותרות עקב התספורת שהוא מתכנן למשקיעים, קרי, אינו מתכוון להחזיר את הכסף הרב שלווה מהציבור. ארגון זה זכה לציון 10 מתוך 10 באתיקה. או למשל הבנקים, שחלקם זוכים להמצא בראש הדרוג, אך גובים עמלות שערורייתיות ממשקי הבית ומהעסקים הקטנים, ומנגד מוחקים חובות ענק לטייקונים. האם זו התנהלות אחראית? הגונה? צודקת? ומה בדבר משכורות הענק לבכירים?

(הפניות לכתבות שעסקו בנושא: מי החברות האתיות ביותר במשק? תופתעו לשמוע וגם  "על הפערים בין הדרוג למציאות" )

מה אני רוצה לומר? במקום שבו הארגונים אינם שמים לעצמם את הרסן, במקום שבו הציבור ולחץ הצרכנים לא מצליח לשים את הרסן. במקום שבו אפילו בארגונים שלכאורה (או לא לכאורה) התנהלות אחראית חשובה להם לא מצליחים לשים לעצמם את הרסן. זה המקום שבו אין ברירה אלא לחוקק חוקים.

זה המקום שבו השוק לא הצליח לעצור את הענק המשתולל.

ארצות הברית היתה צריכה את משבר הסאבפריים כדי לבחון עם עצמה את השאלה האם הכסף הוא חזות הכל. האם המטרה מקדשת את האמצעים? ועדיין יש לה דרך ארוכה לעבור.

ישראל היתה צריכה שר תקשורת חזק מאוד ואמיץ (רגולטור) כדי שיפתח את שוק הסלולר לתחרות אמיתית (ו'על הדרך' יראה לנו כיצד עשקו אותנו חברות הסלולר הותיקות עד היום). וכן, גם אצלנו יש עוד דרך ארוכה לעבור.

אז כן, כנראה שצדק חברתי והגינות צריכים את עזרתו של הרגולטור. כי במקום שבו העומדים בראש הארגונים מקבלים החלטות משיקולים כספיים צרים, נדרשים גבולות שלטוניים לריסון.